שתיקה נכונה

בזמן השירות הצבאי עברתי את אחד משיעורי האזרחות החשובים והמשפיעים ביותר. הימים ימי קורס קשה ותובעני, פיזית ונפשית, מינימום שעות שינה והבית היה רק זכרון רחוק. בשיחת פלוגה עם המ"פ, הדבר הכי קרוב לאלוהים באותם ימים אני קם ושוטח איזו טענה, הוא מסתכל עלי במבט נוקב ובקול שקט ובוטח(בצדקת הדרך בכלל וב"תדע כל אם עבריה.." בפרט) שואל "מה קרה לתגית שלך?". חתיכת פלסטיק צהובה שנתלשה מאחת הכותפות, כנראה תוצאה של חיכוך יתר ברצועת הנשק או מפגש חסר סיכוי עם אחד ממאות הזיזים של כלי משחית כזה או אחר הפכה להיות הנושא. עבירת המשמעת החמורה הדיחה את טענתי אל אסלת ההיסטוריה ובאמצעותה התוודעתי למה שנקרא "שיפוט צבאי"(הליך יעיל וחסכוני להפליא שבו המתלונן, החוקר, השופט, התובע, עד התביעה המרכזי והאחראי לביצוע גזר הדין הם אדם אחד בלבד). מה אמרתי שגרם לכל זה? לא יודע, לא זוכר. כבר ברווח הצר שבין הת' של "תגית" לש' של "שלך" לא זכרתי. היום אני יכול רק להניח שהיא לא היתה מורכבת יותר, תחבירית, מה"אני רעב" של אוליבר טוויסט ובודאי פחות דרמטית. לה"ן (בסוף כל שיעור צבאי עולים לקח והישג נדרשים): יש שתיקה נכונה.

ויש שתיקה אחרת, מגונה, כמו למשל זו שנתניהו מצביע עליה:"העולם שוב שותק" אל מול נסיון ההתחמשות הגרעינית של איראן. מכאן ברור שעל התחמשות גרעינית של משטרים פנאטיים ושטופי שנאה אין לעבור בשתיקה. הכוונה למשטרים כמו בסוריה, עיראק בתקופת סדאם חוסיין, צפון קוריאה ודרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד. אבל יש יוצאים מן הכלל, כאשר מדובר על אנשים נכונים שמבקשים עזרה בהשגת טילים עם "המטען הנכון", גם השתיקה הופכת לנכונה. עכשיו באמת הכל מובן ואפשר למתוח קו ברור בין שני סוגי השתיקות ולכן אני רוצה להציג שאלה לקוראים, מתחום אחר לגמרי: כאשר עורך עיתון מספר על שתיקתו בעניין פרשת קו 300 וכיצד פניה עם עדויות מרשיעות לגורמים רשמיים ללא פרסום לא מניבה תוצאות אחרות מלבד שתיקה(גם צפצוף הוא שתיקה), האם המסקנה היא שלענת קם מעולם לא נקרעה תגית בטירונות?